אסירה מלידה – מודפס

מצחיק שאני אומרת 'במהלך חיי'. הרי כמה חיים כבר חייתי עוד בטרם ציינתי את גיל שלוש עשרה?
"מה הייתי עושה לך"! צועק מישהו מהקהל וקוטע את מחשבותיי. מחזיר אותי לכאן ועכשיו.
אני פוקחת את עייני והן תרות אחר מקור הקול.
הנה. זה הוא. אני מניחה שהוא בן שישים ואפילו יותר. גבר מבוגר בחליפת שני חלקים. מזיע כמו כלב ביום חם. על הפרצוף המכוער שלו חיוך פתטי.
"בואי לפה ותראי מה אני אעשה לך"!! הוא צועק בשנית.
גבי מתנתק מהעמוד ואני כורעת מטה אל רצפת הבמה השחורה. זוחלת באיטיות לכיוונו של הכלב הצועק. אני עושה זאת תוך כדי
שהעכוז שלי מורם כלפי מעלה. אני מגיעה ממש קרוב ונעצרת מולו. מביטה בו. מזל שאת עיני הכחולות מסתירה המסכה אחרת הוא היה מבחין בבוז שאני משדרת לעברו.
אני היחידה מבין כול הבנות שעוטה מסכה. זה אחד משלושת החוקים שהצבתי במועדון.
הוא מבסוט עד השמיים. אם הוא רק היה יודע שבדמיון שלי אני אוחזת באקדח ומכוונת אותו בדיוק של לייזר אל פיסת העור הזו שנמצאת בין עיניו. סוחטת את ההדק ושולחת כדור מהיר בזמן שאני משאירה את החיוך שלי על השפתיים. הוא לא היה מחייך.
הוא קם מהכיסא, שולף מכיסו שטר של מאה דולר ומשליך אותו לעברי.
אני מורידה את ראשי ואוספת את השטר. עושה את זה תוך כדי שאני משתמשת בשפתיים בלבד. לאחר מכן נעמדת על רגליי. מוציאה את השטר מהפה ודוחפת אותו אל תוך תחתון החוטיני הזעיר בצבע האדום. מסתובבת לאחור ופוסעת בצעדי מסלול עד העמוד. מצמידה אליו את הגב ומסירה מעליי את החזייה האדומה. משליכה אותה לעבר הקהל ומתחילה להניע את האגן מצד לצד.
יד אחת מורמת מעלה והיד השנייה צובטת קלות את הפטמות הזקורות. אני עושה זאת תוך כדי שאני ממשיכה לשפשף את הגב בעמוד.
עכשיו הם ממש רותחים. מחכים לרגע בו אשיל מעליי את התחתון הזעיר. אני סוחבת עוד כמה שניות. ממשיכה להתגרות בהם עד מוות. אני יודעת שהם מתים להתפוצץ כבר. אני הרי מכירה אותם. את הגברים. הם בסך הכול ילדים קטנים שלעולם לא התבגרו. תראי להם תחת או ציצי והם מאבדים כול זכר או צורה למשהו שמזכיר בן אדם. הם נהפכים לחיות רעבות. מיוחמים
וחסרי סבלנות. הם רוצים את זה עכשיו. הם צריכים את זה כאן ועכשיו ושום דבר אחר לא מעניין אותם.
יש פה גם נשים שיושבות בקהל. אלו בדרך כלל תיירות שמגיעות לניו יורק עם הבעלים שלהם.
לרוב הם מבוגרים. הזוגות. הם עושים זאת בניסיון להכניס לחייהם קצת ריגוש שאבד במשך השנים. זה קורה בדרך כלל אחרי שהם עוברים את גיל חמישים שישים. הבעל, איך לומר בעדינות, כבר לא נמשך אל האישה. אני דיי בטוחה שהוא מכור לפורנו. ועכשיו הם בטיול. הם עזבו את האחוזות שלהם ובאו לכאן. למקום הכי יוקרתי במנהטן.
אחרי שהם ייצאו מפה הם יטוסו בחזרה למלון היוקרתי שלהם. האישה תרגיש לרגע שהיא נחשקת כמו פעם. סקסית, מושכת. יכול להיות שהבעל אפילו יזכה אותה בקצת אוראלי מרוב שהוא יהיה חרמן. הוא ישכב עם אשתו בזמן שהוא מדמיין איך הוא דופק את אחת הרקדניות שראה כאן במועדון. לפעמים האישה שאיתו מודעת לזה ולא אכפת לה ולפעמים היא ממש בטוחה שהיא לפתע 'עושה לו את זה.' הם יירדמו אחרי דקה או שתיים. ספוחים באלכוהול, עישון של ג'וינט או כול איזה שיט אחר שיספק להם מעט אסקפיזם. כי ככה זה שיש לך המון כסף. אתה יכול לקנות הרגשה שקרית. לזייף טוב יותר רגעים מסוימים בחיים.
איך אני יודעת שיש להם כסף? זה מאוד פשוט. — מועדון ה 'רד אורס' שבו אני עובדת בשנתיים האחרונות נחשב למועדון היוקרתי ביותר במנהטן. כוסית האלכוהול הכי זולה מתחילה כאן בחמישים דולר. וזה אחרי שנפרדת לשלום ממאתיים דולר רק כדי להיכנס לכאן.
ריקוד פרטי בחדרים פרטיים יכול להגיע אפילו עד לחמש מאות דולר. זה תלוי איך אתה רוצה את הריקוד הפרטי. אם אתה נכנס עם חבר אז אתה צריך להיפרד משלוש מאות דולר. אם אתה עם האישה שלך או אפילו בת זוג אתה תיפרד מחמש מאות דולר. למה-? כי ברגע שגם האישה נמצאת בתמונה אז אין לך סיי בעניין. אתה תשלם אם תרצה או לא תרצה. והבנות שרוקדות בתאים הפרטיים יודעות שלרוב זה כך ומנצלות את זה בכדי למשוך מהם טיפים גבוהים יותר. תתפלאו, אבל את רוב השטרות זורקת דווקא האישה. כי ככה היא יכולה להרגיש לכמה רגעים שהיא טובה יותר מהרקדנית שרוקדת מולה. זה כאילו שהיא אומרת לה, הנה אני מעלייך. את רוקדת עבורי. אז מה אם יש לך גוף אלוהי. אני יכולה לקנות אותך בכסף שאין לך. את רק רקדנית מסכנה.
"אני מת שתשימי את התחת הזה על הפרצוף שלי" צועק גבר אחר. פאק כמה שהוא מבוגר. הוא יכול להיות הסבא שאין לי. אני ילדה לעומתו. בעוד שבוע אציין עשרים וחמש שנות חיים. אם אפשר לקרוא למה שעברתי חיים.
טבעת הנישואין שהסבא עונד יכולה בקלות לשלם על כמה חודשי שכירות בדירה שבה אני גרה בברוקלין. אבל אין סיכוי שאני אבצע ריקוד פרטי בשבילו. אני לא עושה ריקודים פרטיים. זה החוק השני שלי מתוך שלושת החוקים. את החרא הזה אני משאירה לבנות האחרות. לקתרין או קנדיס או ג'ניפר.
וחוץ מזה. זה הנמבר האחרון שלי להיום. אני מסיימת אותו ועפה מפה. חייבת להתעורר מוקדם בבוקר. צפויה לי פגישה שיכולה לקדם את הקריירה שלי כמה צעדים קדימה.
לא. אני לא מדברת על קריירה במועדון. אני מדברת על חברת ההיי טק שבה אני עובדת. מחר צפוי לי הריאיון שיכול להקנות לי סוף סוף את הטייטל שאותו אני רוצה כול כך. מנכ"לית של אחת מחברות הבת שלהם. יש להם כמה חברות בת, לחברה שבה אני עובדת. היא נחשבת לאחת מהחברות המוצלחות והרווחיות ביותר בניו יורק.
שמתם לב? — מועדון הכי יוקרתי וחברת היי טק הכי יוקרתית. וזה לא שאני רודפת אחר הכסף הגדול ובגלל זה אני נמצאת תמיד במקומות הכי נחשבים. אלא ההיפך. הכסף הגדול פשוט רודף אחריי. בכול מקום אליו הגעתי הפכתי לטובה ביותר. רוב הבנות מקנאות בי ובהצלחה שלי. אני מדברת גם על הבנות במועדון וגם על הבנות שעובדות לצדי בחברה.
מה שהן לא יודעות זה שהעבודה במועדון היא לא מיוזמתי והייתי מעדיפה למות מאשר להיות כאן.
אבל עדיין. בכול מקום שבו אני נמצאת אני הופכת למספר אחת. זה פשוט מאוד. מאז שאני זוכרת את עצמי דאגתי להתקדם בזכות הפה שלי. לא מה שאתם חושבים. תמחקו את המחשבה העלובה שאומרת שמצצתי את דרכי כדי להתקדם. כשאני אומרת הפה שלי אני מתכוונת ליכולת הדיבור שלי. לכוח השכנוע שלי ולהשפעה שיש לי על אנשים. אני יכולה לגרום כמעט לכול אדם לעשות בדיוק את מה שאני ארצה שהוא יעשה.
כמות המכירות והכסף שהצלחתי להכניס לחברה בתור סוכנת מתחילה גרמו למנהלים שלי לקדם אותי מעל אלו שעובדות שם כבר כמה שנים. היום אני במצב כזה שאני הסמנכ"לית הצעירה ביותר בכול חברות הבת שלהם. זה נראה שאף אחד או שום דבר לא יכולים לעצור אותי בדרכי אל הפסגה. אל כס המנכ"לות. חוץ מעצמי. היחידה שיכולה לחבל בהתקדמות שלי זו אני.
למה? — כי החיים שלי כול כך מורכבים שאני אפילו לא יודעת איפה להתחיל ולספר לכם עליהם. אני רק אומר שבשנתיים האחרונות אני מתהלכת בעולם בשתי חליפות שונות. בחליפה אחת אני סמנכ"לית שיווק ומכירות בהיי טק ובחליפה השנייה,
או יותר נכון בגרביוני הרשת ונעלי העקב, אני רקדנית ארוטית על עמוד מזורגג. אז נכון שאני אישה חזקה. מצליחה. אבל שלא תטעו. יש לי כמה פחדים. כאלו שרק המחשבה עליהם יכולה לשתק אותי לחלוטין.
ודרך אגב. הפחד שמישהו מחברת ההיי טק יגלה שאני עובדת בלילות כרקדנית ארוטית הוא לא אחד מהפחדים. אלא הפוך. הפחד הכי גדול שלי הוא שמישהו מהמועדון יגלה שאני עובדת בהיי טק.

אני פותחת את דלת הדירה ונכנסת פנימה. מניחה את תיק הגב על השולחן שבסלון ורצה לעבר המקלחת. משילה מעליי את הבגדים ונשארת עירומה. נעמדת מול המראה ומסירה את האיפור הכבד כול כך. זה שמחביא את הפרצוף האמיתי שלי. נטול המסכות.
לאחר מכן אני מכינה את טמפרטורת המים באמבט. זה ייקח איזו דקה. אני מנצלת את זה ויוצאת במהירות אל עבר חדר השינה. ניגשת אל ג'ושוע. מתיישבת לצדו ומביטה בו למספר שניות. הוא שקוע בתוך שינה עמוקה.
אני נושקת למצחו בעדינות. נזהרת שלא להעיר אותו. מקרבת את אפי ומסניפה אותו לכמה רגעים. "ג'ושוע שלי. האושר שלי" אני לוחשת וממשיכה להביט בבני בן החמש.

אני שולחת יד ומכבה את השעון המעורר. חייבת לקום ומהר. מחכה לי בוקר חשוב כל כך. היום אני נפגשת עם מנכ"ל אורבי־טק. אני מחכה לרגע הזה כבר שנתיים. ליום בו אקבל את ההזדמנות להפוך למנהלת בכירה באחת מחברות הבת שלהם. והאמת? זה ממש לא משנה לי איזו מהן. אני אקפוץ על כל חברה שתוציא אותי מכאן. מניו יורק. יש להם קרוב לארבעים חברות קטנות, רובן מחוץ לניו יורק, בכל רחבי ארה"ב.

אני מסיימת להתאפר וקמה מן הכיסא. נשארת לעמוד מול המראה ומתעסקת קצת עם השיער. ג'ושוע נכנס אל החדר. אני רוכנת לעברו.
"נסיך של אימא. אתה מוכן"?
"אימא היום אני יכול שג'ייקוב יבוא אליי אחרי הגן"?
"בטח נסיך שלי. הבטחתי לך". אני מחבקת אותו. דואגת להסניף אותו מכל צד כך שזה יספיק לי עד לשעות הערב שאחזור מהמשרד. "ברגע שאבוא מהעבודה אני אקח אותך ונלך לאכול את גלידת הפצפוצים שאתה אוהב".
"עם הוופל הגדול"?? הוא קופץ, מרים את ידיו לצדדים כלפי מעלה בהתלהבות.
"כן נסיך. נאכל גלידה ואז אני אקח אותך לבית של ג'ייקוב". "מיס פטרסון. המונית הגיעה". אומרת גרסיאלה שנכנסת אל החדר.
אני מתנתקת מג'ושוע ופונה לגרסיאלה.
"גרסיאלה. אמרתי לך לקרוא לי תיאה. לא צריך מיס פטרסון".

היא מחייכת במבוכה. שותקת. אני יודעת שזה לא משנה כמה פעמים אני אגיד לה, היא תמשיך לקרוא לי מיס פטרסון. היא עובדת עבורי כבר שנתיים. שומרת על ג'ושוע בכל ערב ומנקה פעם בשבוע. ועדיין. זה מרגיש לי מוזר. שגברת בת שישים קוראת לי, בחורה בת עשרים וחמש "מיס פטרסון".
אני נפרדת מג'ושוע בחיבוק ונשיקה. גרסיאלה אוחזת בידו והם יוצאים אל עבר המונית הצהובה שממתינה בחוץ. אני עומדת בפתח הדלת ומביטה בו מקפץ בדילוגים. גרסיאלה אחריו, בהליכה מהירה. מנסה לעמוד בקצב שלו.
אני מתמוגגת מהצעדים הקטנים שלו ומחסירה פעימה. בדיוק כמו בכול יום מאז שהוא נולד. לפני חמש שנים.
הם מתחילים בנסיעה. ג'ושוע קופץ במושב האחורי ומנופף לי דרך השמשה שבגב המונית. אני מנופפת לו בחזרה. שולחת נשיקות באוויר.

חמישה לשמונה. בעוד חמש דקות אמורה להגיע ההסעה שלי. בימים חשובים, כמו היום הזה שאני אמורה להיפגש עם המנכ"ל לריאיון, החברה דואגת לשלוח הסעה. גם כדי שנרגיש מעין וי.איי. פי, אבל גם כדי שחלילה לא נאחר ונפגע בכבודו של המנכ"ל. כך לפחות אני חושבת.
אני נועלת את הדלת הראשית ומתחילה לצעוד בשביל הקטן, זה שמוביל אל כביש הגישה לרחוב. תוך כדי ההליכה אני מבחינה ברכב שחור מסוג שברולט שמגיע.
רגע… זה לא הרכב של החברה. על רכבי החברה תמיד מופיע הלוגו של 'אורבי־טק.' שיט! לא… זה לא… זה לא רכב של החברה. אני מזהה את הרכב הזה. הוא שייך לאנשים של מרלון.
לא… זה לא קורה לי. זה לא קורה לי!!
השברולט נעצרת. הדלת נפתחת ומתוכה יוצא גבר גדול ממדים. הוא נעמד ליד הדלת ומחווה בידו אל עבר המושב האחורי, מורה לי להיכנס פנימה ואומר "בוקר טוב תיאה. יש מישהו שרוצה לראות אותך".
בבקשה ממך אלוהים. בבקשה. רק לא היום. זה יום חשוב לחיים שלי, לעתיד של ג'ושוע. בבקשה ממך.
אני מתחילה לצעוד באיטיות אל עבר הרכב.
פעימות הלב שלי מפתחות מקצב חדש — מהיר יותר, קצר יותר. זה מרגיש לי כאילו שהן עומדות לפרוץ החוצה, מבעד לחולצת הסטן והז'קט השחורים בהם אני עטופה. אני מזיעה בכפות הידיים. הנשימות שלי קצרות.
אני נכנסת פנימה ומתיישבת במושב האחורי. הגבר הגדול נכנס אחרי ומתיישב ממש צמוד אליי. אני זזה לצד השני. מתקרבת לחלון שלצידי ומיישירה את המבט קדימה. לפניי יושבים נהג הרכב ולצידו גבר נוסף. בסך הכול שלושה גברים. למרות שאני לא קוראת להם גברים. כבר שנים שאני קוראת להם קופים.

דלת הברזל השחורה נפתחת ואני נכנסת פנימה. פוסעת אל מרכזו של חדר גדול. הצעדים שלי קטנים. כול פסיעה מגבירה את קצב פעימות הלב שלי. עכשיו אני ממש קרובה אל השולחן העגול שבו ישוב מרלון.
לצידו ישובים עוד ארבעה גברים וכל החמישה מחזיקים קלפים בידיהם. עשן הסיגרים וניחוח האלכוהול צובעים את חלל החדר בגוונים מלוכלכים. אני לא יודעת איך הם נושמים פה במקום הזה. אין פה אפילו לא חלון אחד.
"תראו מי הגיעה. המון זמן שלא התראינו". שולח לעברי מרלון. הוא מניח את הקלפים על השולחן. בפה שלו מונח סיגר עבה. "בואי. שבי כאן". הוא אומר. מסמן בידו את הכיסא הפנוי שנמצא
ממש לידו.
אני מתיישבת באיטיות ומביטה סביב. סורקת את המקום. חוץ ממרלון והארבעה הנוספים נמצאים כאן גם שלושת הקופים שהביאו אותי לכאן.
"אני רוצה לשאול אותך משהו". הוא אומר ושולח את כף ידו הגדולה והמחוספסת אל הלחי שלי. מלטף אותה. הנה זה שוב, הלב שלי קופץ קדימה ואחורה. בתוכי מתחוללת סערה אבל מבחוץ אני כמו פסל. קפואה. לא מסוגלת לזוז, אפילו לא מילימטר אחד.
זוכרים שאמרתי לכם שבחיי היום־יום אני מתהלכת בשתי חליפות? אחת כרקדנית ואחת כעובדת היי טק? אז החלום האמיתי שלי הוא חליפה נוספת. חליפה שתגונן עליי מפניו. לפעמים אני מפנטזת שהחליפה שאני לובשת לידו היא חליפה של גיבורת על.
נמאס לי. התעייפתי מהצורך לפחד כשהוא לידי. הוא היחיד בכל העולם שיכול לשתק אותי. אני לא מוצאת את המילים
כשאני לידו. כל כך שמחתי שכבר חודש לא פגשתי בו. והיום? דווקא היום? ביום שאני צריכה את כל הכוחות בכדי להרשים את המנכ"ל בריאיון?
"מה?… מה אתה רוצה לשאול"?… אני שואלת. מתחננת לאלוהים שהוא לא ישים לב לעובדה שאני רועדת מבפנים.
הוא מקרב את הפה שלו לאוזן שלי ולוחש. "תכף אני אשאל אותך. קודם יש לי איזה סידור קטן". הוא מרים את כף ידו וכמו סימן מתוזמן קמים שניים מן הגברים הגדולים ויוצאים מן החדר.
חולפת דקה שמרגישה לי כמו נצח ואז הם שבים כשהם אוחזים בגבר מבוגר משני צידיו. על פניו של הגבר סימנים שלא מותירים שום ספק. רואים שהוא הוכה כהוגן. מסביב לעיניים שלו עיגולים כחולים־אדומים. הלחי שלו נפוחה והחולצה שלו קרועה.
"אממ… אולי אני אצא עד שתסיים"? אני מנסה את מזלי. מרלון מביט בי למספר שניות ואומר. "לא מתוקה. תישארי פה.
זה לא ייקח יותר מדקה".
שני הגברים שאוחזים בגבר המבוגר מטיחים לפתע את הפנים שלו בחוזקה על שולחן הקלפים.
"בבקשההה!!! בבקשההה מרלון!! בבקשההה!! זה לא נכון!! אני לא גנבתי כלום!! אני נשבע בילדים שלי!! בבקשה".
מרלון מביט בו למספר שניות. שותק. לא אומר דבר.
הגבר המבוגר מתנשם בכבדות. דמעות מתחילות לזלוג מעיניו. "בבקשה… אני מתחנן אלייך"… הקול שלו הופך חנוק מעט. קטוע. הוא לא מצליח להוציא את המילים מהפה.
"תרימו את הראש שלו". אומר מרלון כשטון דיבורו אגבי משהו. כאילו שהוא שאל מישהו מה השעה.
"בבקשהההה!! לאאא"!! צועק הגבר. מתחנן בפניי מרלון.
שני הגברים אוחזים בו מאחור ומרימים את הפנים שלו קדימה אל מול מרלון. הוא מנסה להתנגד אבל אין לו שום סיכוי.
הלב שלי פועם בקצב מטורף. אני מזיעה בכל אחד מחלקי גופי. בעיקר בכפות הידיים.
לפתע שולף מרלון סכין מהז'קט שלו. הוא מקרב אותה אל צווארו של הגבר. מביט בו למספר שניות ומחייך אליו. ישר אל תוך העיניים שלו. ואז, ללא שום התרעה מוקדמת הוא פשוט נועץ את הסכין ישירות בתוך הגרון שלו.
"אימאאא"!!! אני קופצת בכיסא שלי. מרלון מניח את היד שלו על הכתף שלי ואומר "זה בסדר. זה לא ייקח יותר מדקה מתוקה".
שפריץ עצום של דם שניגר מאזור גרונו של הגבר ממלא בשניות את שולחן הקלפים. העיניים שלו נפקחות בצורה רחבה. זה הדבר הכי מבעית שראיתי בחיים שלי. זה כאילו שהוא נלחם כדי לנשום. מרלון לא מפסיק להביט אל תוך עיניו כשהחיוך עדיין על שפתיו. הוא מוציא את הסכין ונועץ אותה שוב. הפעם ישירות באזור הלב שלו. שני הגברים עוזבים אותו והוא נופל קדימה. הראש שלו נחבט בשולחן.
מה קורה פה? הגוף שלי רועד ואני לא מרגישה את כפות הידיים — נראה לי שאני חווה סוג של הלם. שוק. אני לא מבינה מה אני רואה עכשיו. בשניות האלו.
אלוהים בבקשה ממך תיקח אותי מפה. בבקשה!!!
מרלון קם מהכיסא ומסמן לי לקום. אני נעמדת על רגליי. הן רועדות, חלשות. אני מרגישה צמרמורת באזור הגב התחתון.
"בקיצור", לוחש לעברי מרלון תוך כדי שהוא מנגב בעזרת מפית לבנה את הדם מהסכין "מה שרציתי לשאול אותך זה מה שלומך? המון זמן לא דיברנו. משהו כמו חודש".
אני מביטה בו. מחפשת את הדרך להוציא מילה או סאונד מהפה שלי אבל לא מצליחה. נשימותיי כבדות ואני חשה סחרחורת שמאיימת להטיח את הפרצוף שלי ישירות אל הרצפה.
"תזמינו לה מונית". אומר מרלון.

חלפו שעתיים מהרגע בו ראיתי רצח לנגד עיניי. שעתיים שבהן אני ישובה במושב האחורי של המונית. נראה לי שחציתי כבר את כול העיר ניו יורק. אני מנסה לעכל במוחי את מה שראיתי. אין סיכוי שאני חוזרת הביתה ככה, איך שאני. אסור שג'ושוע יראה אותי במצב הזה.
הנהג עוצר בצד הדרך. "לאן עכשיו"? הוא שואל.
אני לוחצת על המתג ופותחת את החלון. מביטה החוצה. ממש ממול, משהו כמו קילומטר ניצב פסל החירות. אני שותקת לכמה שניות. בולעת את הדמעות שמאיימות לעשות את תפקידן ולצאת החוצה אל הלחיים שלי. אני נושמת נשימה עמוקה. מסתובבת לכיוונו של הנהג ומוסרת לו את הכתובת של הבית שלי.
הוא מתחיל בנסיעה.
אני חוזרת להביט מבעד לחלון המונית. מנסה לעשות סדר בבליל המחשבות ששוטף אותי.
אני לא יודעת האם אני יכולה לקרוא לעצמי ברת מזל או חסרת מזל. הרי מצד אחד נפגשתי עם האדם השנוא עליי ביותר. מרלון. ולא רק זה אלא ראיתי איך הוא רוצח מישהו בדם קר. מצד שני אולי אני ברת מזל כי הפגישה או יותר נכון הריאיון שאמור היה להיערך היום בוטל. מיד כשיצאתי ממרלון חייגתי למשרד להגיד שאני בדרך ואני מתעכבת. שיקרתי להם שהילד שלי לא מרגיש טוב ואני מתעכבת מעט אבל אז אמרה לי המזכירה שהם ניסו להשיג אותי בכדי להודיע לי שהריאיון נדחה לשבוע הבא. בגלל שינוי בלוח הזמנים של המנכ"ל.
אז אני לא יודעת אם לקרוא ליום הזה מזל או לא. מה שבטוח זה שהדבר היחיד שבו אני כל כך מעוניינת כרגע הוא להגיע הביתה ולחבק את ג'ושוע שלי חזק־חזק. לומר לו כמה אני אוהבת אותו. לראות אותו. לחוש אותו. הבוקר הזה היה קשה מדי עבורי. אחד המפחידים בחיי. והיו לי כבר כמה כאלו, ימים ממש מפחידים.

קצת אחרי שמונה בערב. אני מחבקת את ג'ושוע. לא רוצה לעזוב אותו לעולם. הוא הדבר הכי חשוב בחיים שלי. אנחנו ישובים על הספה הגדולה שבסלון. צופים בטלוויזיה. אין לי מושג איזו תוכנית זו. תוכנית ריאליטי או משהו בסגנון. הראש שלי לא כאן. אני מנותקת. עסוקה בניסיון להשכיח את היום הזה. האמת שאני לא מצליחה.
לפתע מבזק חדשות. הפרצוף המכוער של מרלון מופיע על המרקע. אני מגביהה מעט את הווליום. קריין החדשות מדבר על המשפט של מרלון שאמור להיפתח בחודש הבא. על 'איש העסקים שחשוד בהלבנת הון בשווי כמה מיליוני דולרים'.
נמאס לי לראות אותו. את הפרצוף שלו. שימות כבר. אלוהים הלוואי והוא ימות כבר.
"אבא".. אומר ג'ושוע.
אני מביטה בו. מלטפת את המצח שלו. שותקת לכמה שניות.
"נכון. אבא". אני משיבה לו. הדמעות מצליחות לנצח אותי בפעם הראשונה ביום הזה ומתחילות לזלוג מעיניי. ג'ושוע קם מהספה ורץ אל עבר הטלוויזיה. מצביע על המסך הגדול וחוזר בשנית. "אבא".